האמירה הזאת בפסק דין שניתן כנגד המכס - ״תפקידה של הרשות המנהלית הוא לשרת את הציבור וההנמקה היא חלק משירות זה״ - תפסה את עינינו והיא בהחלט מצדיקה הקדשת מאמר קצר לעניין זה, והנה הוא לפניכם.
מדובר במחלוקת שהתגלעה בין מכס לבין יבואנית בנוגע לסיווג הטובין. המחלוקת התגלעה כבר בשלב תהליך השחרור. המכס דרש תשלום מסי יבוא לפי שיעור מכס מסוים, בעוד שלדעת היבואנית הטובין היו פטורים ממכס. באותו שלב עמדת הסיווג של המכס הובעה בפני היבואנית / סוכן המכס מטעמה ללא נימוק, והתחיל דין ודברים בין היבואנית לבין המכס.
במסגרת אותו דין ודברים פנתה היבואנית באמצעות סוכן המכס וביקשה להחזיר את הסיווג למתכונתו הקודמת, והיא פירטה מה הטובין עושים ומדוע עמדתה היא-היא הנכונה. המכס לא השיב לפנייה. היבואנית חזרה ופנתה לרשות המכס כעבור מספר שבועות והפעם היא גם צירפה חוות דעת מומחה מטעמה, התומכת בעמדתה וסותרת את עמדת המכס.
הפעם השיב המכס - באמצעות המעריך הראשי - ובכתב, בנוסח הבא: ״קביעת המעריך המטפל בתהליך השחרור נעשתה לאחר שהתייעץ עם הנוגעים בדבר במחלקה המקצועית (מהנדסים בהכשרתם), המעריך הוא הסמכות הבכירה באשר להתרת המשלוח. בפניך עומדות שתי אפשרויות: 1. להסיר את המחדל ובכך להתיר את המשלוח מפיקוח המכס. לאחר מכן תוכל לשטוח את כל טענותיך למחלקת תביעות בתפ״ג. טענותיך ייבדקו ויטופלו באופן יסודי ואם לא תבוא על סיפוקך תוכל לערער אצל המעריך הראשי ואם תשובתו עדיין לא תניח את דעתך תוכל לבקש סעד אצל המעריך הראשי הארצי בהנהלה. 2. לא להסיר את המחדל ולהמשיך להתווכח ואז המשלוח לא יותר מהמכס, להזכירך דמי האחסון בממן יקרים ומצטברים...״.
כל בר דעת רואה שאין כאן כלל נימוקים התומכים בעמדת המכס ואין כאן כל התמודדות עם עמדת הסיווג של היבואנית. כל מה שמענה זה כולל הוא הוראות פרוצדורליות של מה היבואן יכול לעשות לצורך שחרור המשלוח שלו ואיך ניתן לנהל את המשך ההתדיינות מול המכס.
היבואנית ניסתה לקבוע פגישה מקצועית לליבון העניין - ללא הצלחה. בסופו של דבר נאלצה היבואנית לשלם את המסים ולשחרר את הטובין, לאחר שלא הושגה כל התקדמות מול המכס. בלית ברירה הגישה היבואנית תביעה כנגד המכס בעניין קביעת הסיווג והשבת המסים ששולמו על ידה, אך הפעם – וזה החידוש - היא גם הגישה תביעה נזיקית כנגד המכס לקבלת פיצוי בגין הפרת חובתו של המכס כרשות שלטונית לפעול בתום לב ושקיפות.
ומה השיב על כך המכס בכתב ההגנה: ״הדרישה כי הגורמים המקצועיים במכס, יתייחסו לכל טענה של יבואן במכתב מנומק לרבות בחוות דעת, אינה ריאלית. דרישה מסוג זה תוביל לעיכוב בשחרור טובין ועלולה להסב נזק לשרשרת האספקה ולמשק הישראלי. הובהר לתובעת (=היבואנית) כי לא ניתן לקיים בדיקה מעמיקה תוך כדי תהליך השחרור אלא רק לאחריו, במסגרת הגשת תביעה מסודרת למכס״.
נציין שלא היה חולק על כך שהתנהלו שיחות טלפוניות, אך הנמקה מסודרת בכתב - לא סופקה על ידי המכס.
ולעניין הזה התבקש בית המשפט להידרש, והוא אכן נדרש וסיפק אמירה משמעותית ביותר. הנה הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט (ת.א. 29159-02-19 ווייו טכנולוגיות (ג׳י. אר. טי.) בע״מ נ׳ מדינת ישראל, בית משפט השלום בתל אביב, פסק דינה של השופטת הדס פלד מיום 10.7.22):
״חובת ההנמקה, היא ביטוי להגינות בהליך המנהלי וחשיבותה ממספר טעמים: היא מסייעת לקבל החלטה רציונלית, נכונה ולא שרירותית; מבטיחה עקביות בהפעלת הסמכות; מאפשרת להבין את משמעותה והשלכותיה על מקרים אחרים; מספקת תשתית לביקורת על פעולות הרשות המנהלית; ההנמקה מבטאת יחס מכבד לפרט שההחלטה עוסקת בעניינו; ההנמקה מבססת את אמון הציבור בשלטון; תוכן ההנמקה מסייע לתדמיתו הציבורית והאישית של הנוגע בדבר...
במקרה דנן, ההודעה על שינוי הסיווג לא לוותה בהנמקה... פניות התובעת בכתב .... לא נענו. הוראות חוק ההנמקות הדורשות מתן הנמקה בכתב. לא די בטענת הנתבעת כי התקיימו שיחות טלפוניות. תפקידה של הרשות המנהלית הוא לשרת את הציבור וההנמקה היא חלק משירות זה״.
בשורה התחתונה היבואן לא קיבל פיצוי בגין הפרת חובת ההנמקה, בהעדר הוכחת נזק, אך עמדת הסיווג שלו התקבלה ומסי היבוא הושבו לידו.
משמעות הדברים כי שגם בתהליך השחרור, ולמעשה בכל תהליך שמול הרשות המינהלית, זכאי היבואן לקבל תשובה מנומקת בכתב. לעיתים, כמובן, ומשיקולי לוחות זמנים, יעדיף היבואן לפעול במקביל - דהיינו ׳ליישר קו׳ עם עמדת הרשות, תוך מחאה, ומקביל לנהל התדיינות מסודרת. אך אין זה המסלול היחיד. היבואן זכאי לקבל מענה מסודר ובכתב גם בתחילת התהליך. רשות המכס ״עובדת״ אצל הציבור ולא להיפך, ובמילותיו של בית המשפט: ״תפקידה של הרשות המנהלית הוא לשרת את הציבור״.
הזכרנו לפני רגע את שיקולי לוחות הזמנים ולא בכדי. חובת ההנמקה מעוגנת בחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי״ט-1958, והוא קובע כך: ״נתבקש עובד הציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, יחליט בבקשה וישיב למבקש בכתב בהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה״.
לכאורה, לאור האמור לעיל, ענייני הנמקות בכתב יכולים להימשך ולהתמתח ללוחות זמנים ארוכים ביותר, וכל זאת בשעה שעולם הסחר והיבוא הוא דינמי ביותר. אלא שיש לשים לב לכך שהחוק קובע שארבעים וחמישה הימים הם הגבול המקסימלי בעוד שההוראה העיקרית קובעת שהתשובה תינתן בכתב בהקדם. מהו אותו ״בהקדם״? הדבר כמובן תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה, אך ברור לנו כי כאשר התגלעה מחלוקת סיווגית והמכס הביע בעל פה את עמדתו – אין כל סיבה שתשובה מנומקת בכתב לא תינתן כעבור מספר ימים ולא מעבר לכך, שהרי המכס כבר גיבש והביע את עמדתו.
מהי המשמעות האופרטיבית של אי מתן הנמקה? כאמור באותו מקרה לא נפסק ליבואן פיצוי בגין העדר ההנמקה משום שהיבואן לא הצליח להוכיח שנגרם לו נזק בעקבות אי קבלת הנמקה, שכן עמדת הסיווג של המכס, כשלעצמה, נמסרה ליבואן. יחד עם זאת, החוק קובע סנקציה של היפוך נטל ההוכחה בשאלת חוקיות מעשי הרשות המינהלית: ״החלטה או פעולה של עובד הציבור לא יהיו פסולות בשל כך בלבד שהוא לא מילא אחרי הוראות הסעיפים .... ואולם בכל הליך לפני ועדת ערר או ועדת ערעור או לפני בית המשפט, על עובד הציבור הראיה כי החלטה או פעולה שלא ניתנה לגביהן תשובה או הודעה כאמור, נעשו כדין״.
בענייני יבוא ומכס יש לכך חשיבות דיונית רבה. ככלל, פקודת המכס קובע כי נטל ההוכחה בתביעה מול המכס מוטל על היבואן, דהיינו שעל היבואן להוכיח שעמדתו היא הנכונה. ואולם אם המכס לא נימק את החלטתו, הרי שהנטל עובר לרשות להציג את הנימוקים להחלטה ולהוכיח שהנימוקים שניתנו מבססים את ההחלטה כדין. זה בהחלט יכול לסייע ליבואן בתביעתו מול המכס.
את הפסיקה בתיק ת״א (שלום בת ים) 18119-07-20 גי.סי.אס אוקטופוס בע״מ נ׳ מדינת ישראל. אין באמור לעיל כדי לגרוע ו/או לפגוע מטענות מרשתי ו/או זכויותיה.
