בפרקטיקה של היבוא והיצוא ניתן להיתקל לא אחת במוביל ימי (או סוכנו) שמעכב סחורות ומסרב להנפיק פקודת מסירה בשל חובות כספיים. למשל, כאשר השולח לא שילם את דמי ההובלה של אותו משלוח, ועקב כך סוכן האנייה מסרב להנפיק פקודת מסירה. או, במקרה אחר, כאשר השולח חייב כסף בשל משלוחים קודמים, וסוכן האנייה תופס משלוח נוכחי (ששולמו עבורו דמי ההובלה) כ״בן ערובה״. לעיתים מעורב בעניין גם סוכן המכס: לדוגמא, כאשר סוכן האנייה מסרב למסור לסוכן המכס פקודת מסירה למטען של יבואן בשל חוב של סוכן המכס לסוכן האנייה מעסקה קודמת, או – במקרה חריף יותר – כאשר סוכן האנייה מסרב למסור לסוכן המכס פקודת מסירה למטען של יבואן א׳ בשל חוב כספי שיש ליבואן ב׳ כלפי המוביל (יבואן א׳ ויבואן ב׳ עובדים באמצעות אותו סוכן מכס, וכך מנסה סוכן האנייה לקשור ביניהם). זו, כאמור, התנהגות שניתן להיתקל בה בפרקטיקה, אולם אין זה אומר שזוהי התנהגות חוקית. אז מה החוק אומר בעניין זה?
זכות העיכבון הינה זכות על פי דין להפעלת סעד עצמי באופן המאפשר לבעל חוב להחזיק בנכס של חייב כערובה לתשלום החוב עד שיסולק, ללא כל צורך בפנייה לבית המשפט. זכות העיכבון בעצם נועדה לענות על צרכי המסחר של נותני שירותים וספקים שלא ניתן לדרוש מהם ׳לרוץ׳ בכל מתן שירות אל רשם המשכונות כדי לרשום משכון על נכסי החייב, ושעלולים להימנע מעשיית עסקאות בלא שיובטחו להם זכויותיהם מול החייב.
בכך, בעצם, מייעלת זכות העיכבון את הליך כריתתה של עסקה ומאפשרת מסחר מהיר, דינמי ויעיל.
זכות העיכבון יכולה להיווצר הן מכוח חוק והן מכוח הסכם בין הצדדים. ההסדר החקיקתי הכללי בדבר זכות העיכבון מקורו בחוק המטלטלין הקובע באופן כללי את דרך הפעלת הזכות, מהותה והיקפה. סעיף 11(א) לחוק המטלטלין קובע את זכות העיכבון מכוח החוק: ״עיכבון הוא זכות על פי דין לעכב נכס מטלטלין, כערובה לחיוב עד שיסולק החוב״. עם זאת, על מנת שלאדם תהא עילת שימוש בזכות העיכבון מכוח החוק, עליו להיכנס בשעריו של אחד החוקים הספציפיים המורים על זכות עיכבון ייחודית. כך, לדוגמה, קיימות הוראות עיכבון ספציפיות בסעיף 31 לחוק המכר, סעיף 5 לחוק הקבלנות, סעיף 12 לחוק השליחות, סעיף 8(ג) לחוק הנאמנות, סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות) וכו׳.
